כבשים

כבש הבית (שם מדעי: Ovis aries musimon) הוא תת-מין של המין מופלון – מין בסוג כבש. תת-המין מגודל בתרבות לשם בשרו, עורו צמרו וחלבו המשובחים.

תיאור כללי – הכבשה היא יונק מעלה גירה ממשפחת הפריים ומכפילי הפרסה. הכבשים מצטיינים בגוף קצר ומוצק וברגליים מוצקות. יש להן בלוטות ריח מתחת לעיניים וברגליים האחוריות. קרניהם סלילניות וכפופות לאחור וכלפי חוץ. זנבם קצר. אין להן זקן כמו לעז. בעטין שתי פטמות פעילות בלבד.

ביות הכבשה – כבש הבית בוית בידי האדם לפני כ-8,000 שנה. במהלך הביות יצר האדם, כמאתיים גזעי כבשים. ביניהם המצטיינים בפרוותם, בחלבם ובבשרם. הודות לקלות שבניוד כבשים (העברתם ממקום למקום), התאפשרה הניידות של החברות הפרימיטיביות וניצול שטחי מרעה שוליים נרחבים.
גם צמר הכבשים שימש כחומר גלם לאריגה, עבודה שממנה התפתחה אחת התעשיות הראשונות של האדם. קימות עדויות לשימוש בצמר לאריגה לפני 6,000 שנה.

גזעי כבש הבית – בעולם מוכרים יותר מ- 200 גזעים.  קיימים הבדלים רבים ושונים בין הגזעים בצורת הקרנים, הפרווה, הצבע, מבנה הגוף ועוד.

כבש האליה  (Ovis orientalis platyura אך גם Ovis aries laticaudata) – גזע של כבש הבית שממנו יצרו באמצעות הכלאות כמה תת-גזעים. כבשים מגזע זה מאופיינים בזנב רחב שנאגר בו שומן (אַלְיָה). תפקיד האליה לשמש כמאגר מזון לכבשה בעונה של מחסור, בדומה לדבשת אצל הגמל. גזעים של כבשים בעלי אליה נפוצים במזרח התיכון, באפריקה ובאסיה.

גזעים המיועדים לצמר – הדגש בפיתוח גזעי כבשים לצמר הוא על כמות ואיכות הצמר (עובי הסיבים, אורך הסיבים וצורת הסליל של הסיב).
מֶרינו (Merino) – גזע בעל צמר מעולה שמקורו בספרד. הגזע ידוע עוד מהמאה ה-12 ומשערים כי הוא הובא לספרד בידי המוסלמים. כבש המרינו מותאם היטב לאזורים צחיחים ולחיי נדודים. מספרד הגיע כבש המרינו במחצית השנייה של המאה ה-18 לארצות אירופה השונות ואחר כך לארצות הברית ואוסטרליה. כבש המרינו נחשב כגזע החשוב ביותר לצמר ומהווה על פי הערכה כ-20% מאוכלוסיית כבש-הבית בעולם.

רַמְבּוּיֶה (Rambouillet) – תת-גזע של כבש המרינו. הרמבויה הוא כבשת הצמר הגדולה ביותר. לגזע פנים ורגליים לבנות. רעמת הצמר מכסה גם את הפנים עד כדי גרימת עיוורון. גזע זה מהווה את רוב אוכלוסיית הכבשים בארצות הברית.
קאראקוּל (Karakul) – גזע כבשים שמוצאו במרכז אסיה השייך לכבשי האליה. את הקאראקוּל מגדלים בעיקר בשל פרוות הטלאים, אותם נוהגים לשחוט יום-יומיים לאחר לידתם. לפרוות הטלאים המכונה "טלה פרסי" יש ביקוש בסחר הפרוות בשל מאפייניה: שערות משי שחורות, מבריקות ומסולסלות. הצמר של כבש הקאראקוּל הבוגר הוא תערובת של סיבים עדינים וגסים בצבעים שחור, חום ואפור וניתן להשתמש בו לאריגת שטיחים.
גזעים המיועדים לבשר – הדגש בפיתוח גזעי כבשים לבשר הוא על גידול מהיר, פוריות גבוהה וכושר-עמידות. בין הגזעים הידועים לבשר: הדוֹרסֶט הוֹרְן (Dorset horn) והסָאפוֹק (Suffolk) שפותחו באנגליה, המֶרינוֹ פְלַישְשָאף (Merino-Fleischschaf) הגרמני והקוֹלוּמְבּיה (Columbia) שפותח בארצות הברית. גזעים נוספים:
שֶביוֹ (Cheviot) – גזע כבשים סקוטי חסר קרניים, לבן פנים, בעל כושר-עמידה ובעל צמר בינוני.
הֶמְפְּשֶייר (Hampshire) – גזע כבשים אנגלי חסר קרניים, שחור פנים. זהו גזע גדול יחסית שבשרו ערב ומגיע לבגרות מוקדם. הצמר של גזע זה מאיכות בינונית ומתאים לתעשייה.
שְרוֹפְּשֶייר (Shropshire) – גזע כבשים חסר קרניים שמקורם באזור הדאונס באנגליה. לשרופשייר צמר ובשר באיכות טובה ומתקיים באזוורים דלילי צמחיה.
טֶסֶל (Texel) – גזע כבשים הולנדי המצטיין בבשר טוב, צמר לבן בינוני ופוריות גבוהה.
פיני (Finnish Landrace) – גזע ידוע בפוריות גבוהה. משתמשים בגזע זה להכלאות במטרה להגביר את הפוריות של גזעים אחרים.
גזעים דו תכליתיים – אלה הם גזעים שנועדו הן לצמר והן לבשר. הידוע שבהם הוא הקוֹרידֶיל (Corriedale) – גזע כבשים שפותח בניו זילנד מהמרינו.

גזעים המיועדים לחלב – בגזעים אלה הדגש על כמות החלב ועל הפוריות.
אוֹסְטְפְריזי (Ostfries) – גזע כבשים גרמני לבן פנים המסוגל לייצר 600 ליטר חלב בשנה. הכבשה מהגזע האוסטפריזי ממליטה בדרך כלל תאומים. הכבשה מתפתחת מהר, גיזתה כבדה והצמר המופק ממנה מעולה.
אָווָאסי – תת-גזע כבשים השייך לגזע כבש האליה, זהו הגזע הנפוץ באזורנו. הגזע מכונה על שם שבט האוואסי השוכן על גדות הנהר פרת. רוב הכבשים בישראל משתייכים לתת-גזע זה. לאוואסי צמר לבן ארוך ומתולתל. צבע ראשו ורגליו חום. ראשו מאורך ואוזניו תלויות. הנקבות חסרות קרניים בדרך כלל כשלאיל קרניים מפותלות. לאוואסי כושר-עמידה טוב בפני תנאי האקלים, והוא מסוגל לרעות גם בשדות קמלים. הרחלה ממליטה בדרך כלל טלה אחד.

רבייה

הבגרות המינית חלה בדרך כלל בגיל 19 חודשים, אורך ההריון 5 חודשים ובכל המלטה נולדים 1-2 טלאים. תוחלת החיים 15 שנה ויותר.

ענף הכבשים בארץ

מאז שובו של עם ישראל לארץ ישראל בסוף המאה הקודמת ניסו לגדל כאן עדרי צאן, מלאכה אותה למדו מהשכנים הערבים.

במקווה ישראל היה צאן כבר ב –1890, והעדר הראשון בהתיישבות החדשה הוקם בשנת 1908 ביבנאל בשותפות עם רועה ערבי שטיפל בצאן. בסוף שנות העשרים הוכנס ענף הצאן לקיבוצים בגליל. מונו מדריכים לענף, הוקמו דירים שהיו בהם כבשים בלבד ומונו רכזי דיר.

הכבש המקומי הוא מזן אוואסי. בתחילת התפתחות הענף ניסו להכניס לארץ גזעים נוספים אך ניסיונות אלו כשלו. לאחר קום המדינה הוכנס ענף הצאן גם למושבים, והוקמו מספר עדרים פרטיים. בתחילה גידלו כאן כבשים רק לחלב, אך עם השנים התחילו לגדל כבשים גם לבשר. כדי להשביח את העדר הובאו מגרמניה כבשים מהגזע אוסטפריזי, ולמכלוא שהתקבל קראו `אסף`. גזע זה מתאים גם לבשר וגם לחלב.

בישראל הצליחו להעלות את תנובת החלב מממוצע של כ-50 ליטר לראש לשנה לכ- 500 ליטר, וכן להעלות את מספר ההמלטות ל-3 בשנתיים.

הוצאות יצור החלב בענף הצאן המבוסס על אספקת מזון בדיר, הן גבוהות ואינן משתלמות כלכלית. לעומתן הצאן המתקיים ממרעה טבעי הוא יותר כדאי אך דורש התמסרות לעבודה בתנאים קשים. כיום מגדלים כבשים בעיקר בחוות פרטיות ברחבי הארץ ואצל הבדואים.

מאפייני חלב הצאן

הרכב חלב עזים וכבשים, כמו הרכב חלב הפרה, תלוי במספר גורמים: גזע, תזונת העדר, תקופת התחלובה, עונת השנה ועוד. מאפייני החלב כפי שדווחו בספרות מובאים בטבלה להלן.

ככלל הרכב חלב עזים דומה יותר לחלב פרה לעומת חלב כבשים. האחרון מכיל כמות כמעט כפולה של חומר יבש והוא עשיר יותר בשומן, חלבון ומינרלים. זו הסיבה שבגללה חלב כבשים אינו נצרך לשתייה. רובו מנוצל לייצור גבינות, ומיעוטו למוצרים אחרים כולל חמאה.

חלב עזים מועדף מאד כחלב לשתיה בגלל ייחודו התזונתי. בחלב עזים מספר הקזאין (היחס בין חנקן קזאין לחנקן כללי, כפול 100) נמוך מאשר בחלב פרה (70.6 לעומת 74.2) ולכן הגבן שנוצר מחלב זה רך יותר ונעכל יותר בקלות.

לעיכול הנוח של חלב עזים תורם גם הפיזור הרב של כדוריות השומן. טווח גודל כדוריות השומן בחלב עזים זהה לזה שבחלב פרה אך מספר הכדוריות הקטנות גדול יותר. בנוסף, מרכיבי מעטפת הכדוריות שונים בחלב עזים לעומת חלב פרה ולכן כדוריות השומן אינן מתלכדות ואינן צפות כשמנת. בתכונות אלו חלב עזים דומה לחלב שעבר המגון.

על פי רוב חלב עזים טרי אינו שונה בטעמו מחלב פרה. לפעמים ניתן להבחין בטעם חריג שנובע, כנראה, מפירוק השומן לחומצות שומן חופשיות. בחלב עזים מצויה כמות כפולה של חומצות שומן קצרות (מארבע עד שנים- עשר אטומי פחמן) לעומת חלב פרה אלו חומצות נדיפות וריחניות, ששחרורן מהשומן, כתוצאה מפירוקו, מגביר את ריח החלב. עוד על הרכבו המיוחד של חלב העזים ניתן לקרוא כאן.

ככל חלב של בעלי חיים אחרים, חלב כבשים ועזים חייב בפסטור לפני השימוש. תנאי הפסטור בדרך כלל דומים לאלו של פסטור חלב פרה.

הכבש במקורות

הכבש בתורה מוזכר פעמים רבות. בספר בראשית ד ב כתוב: "ויהי הבל רועה צאן וקיין היה עובד אדמה". צאן הוא שם כולל לעזים ולכבשים. בהמשך הסיפור מקנא קיין בהבל על כי ה' שעה למנחתו: "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן" אך יש גם התיחסות מפורשת לכבשים למשל בסיפור על הברית שכרתו אברהם ואבימלך שר צבאו: "…ויאמר (אברהם) כי את שבע הכבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת. על כן קרא למקום ההוא באר – שבע כי שם נשבעו שניהם" (בראשית כא ל-לא).

שלושת האבות ידועים כעוסקים בגידול צאן:

"ויהי לו (לאברהם) צאן ובקר וחמורים עבדים ושפחות ואתונות וגמלים" (בראשית יב טז).
"ויהי לו (ליצחק) מקנה-צאן ומקנה-בקר ועבודה רבה…" (בראשית כו יד).
לאחר שיעקוב עבד 7 שנים בשביל לאה ושבע שנים נוספות בשביל רחל, הוא ביקש מלבן אביהן לשוב לארצו. ומה ביקש כשכר לעמלו? "אעבור בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקוד וטלוא וכל שה חום בכבשים וטלוא ונקוד בעיזים והיה שכרי" (בראשית ל לב-לג). ובהמשך כתוב "ויפרוץ האיש (יעקוב) מאוד מאוד ויהי לו צאן רבות…" (בראשית לא א).