השטח בוער אבל הנר לא ייכבה

אדי פולונסקי (61) מנהל את רפת 'אור הנר', הקיימת בקיבוץ 'אור הנר' משנת 1957. הרפת מעסיקה שמונה עובדים, מגדלת עדרי בקר ובשר, ומספקת 4 מיליון ליטר חלב בשנה.

בקיבוץ אור הנר, הממוקם במרחק של כ-2.4 ק"מ מרצועת עזה, עולים קשיים בעיתות מתיחות ומלחמה.

"בשבת בבוקר נפל טיל בשטחים, ורק בלילה הצלחנו להשתלט על השריפה שהתפתחה כתוצאה מנפילת הטיל. הצלחנו למנוע את התפשטות השריפה ליישוב באופן עצמאי, באמצעות הכלים שיש לנו – טרקטורים ושופלים.  המדינה לא מעלה מטוס לכיבוי השריפות בגלל הקירבה לרצועה והחשש שהוא יפגע. גם כלים ממוגנים של הצבא לא נכנסים לאזור עקב הקירבה לגדר, ולכן משאירים אותנו להתמודד לבד".

• כיפת ברזל לא פעילה בגזרתכם?

"לא. כיוון שמדובר באיום על שטחי מרעה ולא על אוכלוסייה אזרחית. אך קסאם שאינו מיורט ייפול בשטח פתוח חקלאי, וייצור נזקים".

• איך אתם בכל זאת מתמגנים?

"שוכבים על הריצפה ומקווים לטוב, שלא נהפוך להיות חלק מהסטטיסטיקה. גם אם יש מיגוניות בסביבה – ולא תמיד יש – יש לנו כ-15 שניות, במקרה הטוב, לעזוב הכל ולהגיע אליהן. כמונו כך עוד 35 רפתות שפעילות באיזור ונמצאות תחת אותה מציאות עגומה של איום מתמיד".

• אז אתם בעצם ממשיכים לעבוד גם תחת סיכון?

"כן. אנחנו עובדים עם בעלי חיים כי אנחנו אוהבים אותם ודואגים להם. הם צריכים טיפול מתמיד – אוכל, חליבה, טיפולים – ולא נפקיר אותם. לא נפקיר גם את העובדים, שחלקם הם עובדים זרים, אשר נדרשים במהלך חליבה לסור 20 פעם למרחב המוגן ובחזרה. אני כמנהל צריך להיות נוכח בכדי לוודא שהם מוגנים, אבל את הנכדים הרחקנו כדי שלא יהיו חלק מהסבב. בנוסף לבעלי החיים והעובדים, גם נותני השירות שמגיעים אלינו נמצאים בסיכון: הווטרינרים, מובילי התוצרת שמגיעים אלינו מדי יום. בתקופות מלחמה התפעול של הרפת הוא קשה הרבה יותר, לא כל נותני השירות מגיעים, יש תקלות, ואנחנו צריכים להסתדר בעצמנו".

• מה גורם לך להישאר בקיבוץ במציאות כזו בכל זאת?

"אני נשאר כי אני ישראלי וציוני אמיתי. יש שני ימים שהם הכי חשובים בחיים: היום בו אתה נולד, והיום בו אתה מגלה בשביל מה. אני גיליתי בשביל מה – הייעוד שלי הוא לתרום למדינת ישראל בעצם קיום החקלאות כאן והדאגה לאספקה רציפה של התוצרים למדפים, במחירים הוגנים. שכן, למרות כל האמירות של המדינה בנוגע לייבוא חלב, אנחנו מאמינים שתזונה עצמאית היא ממש תנאי הכרחי לקיומה של מדינת ישראל, בייחוד באיזור לא יציב כמו שלנו", מסביר אדי. "אנחנו מייצרים מזון אסטרטגי, שאינו תלוי בפתיחת הנמל, שלעיתים נחשב כנמל מאוים ולא מעבירים בו מזון (לדוגמא, עד היום נמל אשדוד נחשב כאיום עקב נפילת טיל גראד על המסוף התיירותי שלו), או אם המדינות שמוכרות לנו מזון, מסכימות לתקיפה שלנו בעזה או לא – כמו שקורה עם המדינות האירופאיות שלעיתים מציבות לנו תנאים למכירת המזון, כמו למשל באילו איזורים מותר לנו למכור או לא, כגון אזורים כבושים", ממשיך אדי. "הייתי רוצה שהמדינה תדאג לחקלאות כחול-לבן, לא רק בעיתות לחימה אלא ביום יום, משום שמדינה שלא יודעת לייצר את המזון לעצמה, אין לה זכות קיום".

• מה לגבי שמירה על הגבולות?

"לאורך הגדר ישנם בעיקר יישובים וקיבוצים, ששומרים על הגדר באופן חקלאי. צה"ל אומנם מגן על היישובים אבל לא על הקרקעות, ואם לא נחזיק בקרקע – השטחים יתפסו והגבול יזוז. אנחנו רוצים להראות לצד השני שלמרות ההפגזות, השריפות והאיומים שהפכו לאורח קבע כאן – אנחנו לא מתכוונים לזוז", מסכם פולונסקי.