תולדות ענף החלב

חידוש ענף הבקר עם ההתיישבות

החלוצים היהודים, שבאו לארץ ישראל לפני יותר ממאה שנה כדי לבנותה ולהיבנות בה, היו רגילים לצרוך חלב ומוצרי חלב בארצות מזרח אירופה שמהן באו, ומובן מאליו שאחת המטרות הראשונות אשר הציבו לעצמם היתה לפתח את ענף גידול הבקר לחלב במשקים חקלאיים אשר ייסדו. אך הדבר לא היה פשוט כלל וכלל.

את הפרה המקומית לא רצו בגלל מיעוט תנובתה. פרות אירופאיות שייבאו – פרות במשקל כ-500 קילוגרם, שאז הניבו כ-3,000 ליטרים חלב– לא הסתגלו לתנאי האקלים ובנוסף חלו בקדחת קרציות ומתו. למעשה, ניתן היה לגדל בקר אירופאי אך ורק באזורים הרריים – בגליל העליון ובהרי ירושלים.

אך המתיישבים החלוצים לא נואשו. הם ניסו לטפח בארץ גזע מיוחד של בקר, שיהיה עמיד לתנאי הארץ מבחינת האקלים והמחלות וגם יתן תנובה נאותה של חלב כמקובל בארצות מפותחות בעולם.

החלו חיפושים אחר גזע מתאים. המחפשים הרחיקו נדוד צפונה, אל תוך סוריה, שם גילו בסביבות דמשק גזע פרות גדולות יותר מהפרות הארץ-ישראליות של אז, המניבות כ-2,500 עד 3,000 ליטר חלב בשנה.

הפרות הדמשקאיות הללו היו רזות, בעלות דבשת גבוהה, דלות בשר וחסרונן העיקרי היה שלא היו רגועות והיה קשה לטפל בהן ולחלוב אותן.

החליטו המתיישבים כי ייבאו את הפרות הדמשקאיות לארץ, אך ירביעו אותן ואת צאצאיהן, דור אחר דור, עם הפרים האירופאיים. וכך, לאט לאט, יידחקו התכונות השליליות של הפרות הדמשקאיות ויווצר גזע מעורב שימזג את עמידותן של הדמשקאיות לתנאי האקלים באזורנו עם האופי הנוח של הבקר האירופי המיובא. בדרך זאת קיוו ליצור גזע מקומי שיניב חלב ובשר בשפע, יהיה נוח לטיפול ועמיד בתנאי האקלים הארץ ישראלי.

כגזע האב שאת תכונותיו התכוונו להשריש בצאצאי הפרות הדמשקאיות, נבחר הגזע ההולנדי השחור-לבן, המכונה פְריזי, או הוֹלְשְטֵיין, על שמות האזורים בהולנד ובגרמניה שבהם פותח וטופח. גזע זה מצטיין בתנובת חלב רבה, אף כי תכולת השומן בחלב שהוא נותן נמוכה יחסית. הוא מסתגל בקלות לתנאי אקלים שונים ותפוקת הבשר שלו אף היא גבוהה.