על חלב ומוצרי חלב במקרא

כתבה מתוך מגזין חלב ורפואה 

איציק בנג'יו – משקי בית שאן

 חלב וחלב 

קודם שאתחיל בסקירה, חשוב שנבדיל בין חָלָב וחֵלֶב (ניקוד שונה): 

חָלָב – (שימו לב לניקוד בקמץ), נוזל הנוצר בבלוטות החלב של נקבות היונקים. בתנ"ך מוזכר בעיקר אצל מיני היונקים פרות, כבשים איילים ועזים. וכמובן, גם אצל בנות חווה המניקות (שרה, דבורה, יוכבד, חנה). בנושא בנות חווה זה מזכיר לי שפעם הבן שלי שאל אותי "למה אומרים שחלב-אם זה הכי טוב לתינוק? מה כל כך טוב בחלב-אם?" אז אמרתי לו שאני לא יודע ולדעתי הכי טוב בחלב-אם זו האריזה… ברור שאחרי תובנה כזו חטפתי על הראש מבעלת האריזה… 

חֵלֶב – (שימו לב לניקוד בצירה ובסגול), שומן בגופם של בעלי חיים, מצוי בעיקר ליד הקרביים ומשמש בתעשיית המרגרינה, ייצור סבון, נרות וחומרי סיכה. על פי ההלכה החֵלֶב אסור באכילה. "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ." (ויקרא, ז, 23). 

ככל הידוע לי, הפעם הראשונה שחלב ומוצריו מופיעים בתנ"ך הוא בסיפור אברהם ושלושת המלאכים. השלישייה מגיעה לבשר לאברהם שעומד להיוולד לו בן, והוא מארח אותם כמו חברונאי טוב. תכונותיו הלוגיסטיות מתגלות במיטבן – הוא ממהר אל שרה ומבקש שתארגן לחם סולת ועוגות, רץ אל הנער ופוקד עליו להדליק את המנגל ולהריץ סטייקים ושיפודי עגל, ואחרון, שולף מהמזווה חלב וחמאה ופותח להם שולחן כיד המלך. "וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית, י"ח, 8). ומה אנחנו למדים מהפסוק הזה? ראשית, שאברהם לא עיראקי אלא פולני, "עומד עליהם.." יעני, עומד ומחכה שהמלאכים יגמרו את כל מה שבצלחת. שנית, שאברהם אנין טעם, הוא מציע לאורחים סטייק סינטה עם חמאה (שומו שמיים, בשר וחלב). להגנתו ניתן לומר שאת חוקי הכשרות המציאו רק אחרי זה. 

יעל וסיסרא 

לאחר מכן, החלב והחמאה שוב מככבים, הפעם בסופרמרקט של יעל ובסיפור ריצוץ ראשו של שר צבאו של יבין מלך חצור, סיסרא. "מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה" (שופטים, ה, 25). מסתבר שיעל עשתה עבודת פיתוי רצינית כדי לחסל את סיסרא. זה התחיל בהזמנת סיסרא לאוהלה. "סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל-תִּירָא" (שופטים, ד, 18), הוא מבקש מיעל כוס מים. "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי" (שופטים, ד, 19). יעל עוברת לשלב הבא, ומגישה לו את נאד החלב. האמונה כי חלב מרדים, נכונה. יש לה ביסוס מחקרי והסבר ביולוגי, כיוון שחלב עשיר בחומצת האמינו טריפטופן המשפיעה על ייצור חומרים מווסתי שינה – מלטונין וסרוטונין. לחלב יש השפעה גם על איכות השינה, ובמקרה שלנו היה חשוב שסיסרא יישן טוב את שנתו האחרונה. 

גם גבינה מוזכרת במקרא 

הזמן עובר ובני ישראל מתחילים ללמוד להשתמש בחלב גם למוצרים נוספים, ואנחנו פוגשים לראשונה את הגבינה. דוד (לעתיד מלך ישראל) התבקש בידי אביו להביא לחם לאחיו שעומדים לקראת קרב עם הפלישתים, וכן עשרה משולשי גבינה כתשורה למג"ד שיבטיח את ביטחונם. "וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח" (שמואל א', יז, 18). השם גבינה לא מופיע בצורה מפורשת אלא רק בכינוי "חריצי חלב". רש"י מפרש חריצי חלב: "גובנין דחלבא", חלב שעבר גיבון. חריץ פירושו מעין שן חדה שנוצרה בעקבות חריצה במתכת, ומכאן שמדובר במשולש גבינה בגרסה המקראית.
בספר איוב אנו מוצאים ביטוי למתכון הראשון באופן הכנת הגבינה. "הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי" (איוב, י, 10). נראה שהקפיאו את החלב לצורך הכנת הגבינה, ואחר כך ייבשו אותו בכדים בצורת גושים מאורכים. 

ארץ זבת חלב ודבש 

אוטוטו שנה חדשה בפתח, שנת תשע"ז וגם בשנה זו נצטרך להמשיך במאבקנו למען החלב הישראלי. נצטרך להמשיך את המאבק כדי שהביטוי הנפוץ והפופולרי "ארץ זבת חלב ודבש" לא יהיה נחלת העבר. במפגש הראשון של אלוהים עם משה רבנו קיבלו משה ואחריו עם ישראל כולו את ההבטחה כי ארצנו תהיה זבת חלב ודבש. אגב, הביטוי הזה מופיע בתנ"ך לפחות עשרים פעם. הלכתי לבדוק את מקורות הביטוי ומצאתי דברים מעניינים. 

ההתחלה הייתה בספר שמות: משה בורח ממצרים, מגיע למדיין, מתחבב על חובב (למי ששכח זה אחד משמותיו של יתרו) וזה מצ'פר אותו בציפורה. משה מקבל את הג'וב של רועה צאן יתרו ובאחד הימים נגלה אליו הסנה הבוער ואתו דבר השם: "וַיֹּאמֶר אלוֹהִים רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (שמות, ג, 8-7). 

לאורך מסע הנדודים במדבר משה הבטיח פעמים רבות לעם כי לבסוף הם יגיעו לארץ ישראל ואף כינה אותה "ארץ זבת חלב ודבש". אבל קורח ועדתו חשבו אחרת: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר…" (במדבר, טז, 13). ניתן להבין שלטענתם מצרים היא ארץ זבת חלב ודבש. קורח התפרסם באיש עשיר, ואפילו המציאו עליו פתגם "עשיר כקורח…". על פי חז"ל עושרו של קורח הגיע אליו לאחר שמצא את המטמון שיוסף החביא, המטמון הוא כל הכסף של מצרים. "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית, מז, 14). מכאן, אם מצרים הביאה לקורח את עושרו הרי היא ארץ זבת חלב ודבש ולא ארץ ישראל. 

הנביא ישעיהו מזכיר את ארץ ישראל כארץ זבת חלב ודבש, אבל בכיוון השלילי. הוא ניבא שצבאות אשור יכבשו את הארץ ויגרמו לחורבנה. כתוצאה מהחורבן ייהרסו השטחים המעובדים והארץ תעלה צמחיית בר שתשמש מרעה טוב לבקר. מאותן סיבות יתרבו פרחי הבר ולדבורים יהיה שפע צוף. ומכאן, שפע מרעה יביא לשפע חלב ושפע צוף יביא לשפע דבש. ועל זה ניבא ישעיהו: "וְהָיָה מֵרֹב עֲשׂוֹת חָלָב יֹאכַל חֶמְאָה כִּי חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל כָּל הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ישעיהו, ז, 22) 

אסיים בכך שאברך כי נבואתו של עמוס, על השפע החקלאי בארץ, תתגשם בשנה הבאה עלינו לטובה, ככתוב: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם אלוֹהִים, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע, וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה" (עמוס, ט, 13). רוצה לומר ששפע התוצרת יהיה כה גדול שעונה חקלאית אחת תחפוף לעונה חקלאית אחרת. החקלאי שיבוא לחרוש ולהכין את הקרקע לעונה החדשה יפגוש את הקוצר שעדיין לא סיים לאסוף את שפע היבול של העונה שעברה. דורך הענבים (מיבול השנה שעברה) עוד יעבוד בגת, וכבר יפגוש את זורע החיטה של השנה הבאה. עצי גפן ועצי זית יהיו עמוסי פרי (שגדלים על ההרים) וייצרו את התחושה שההרים נוטפים וזולגים יין ושמן. 

אמן ואמן.