הפרה 'הארצישראלית' 

בישראל כ – 120 אלף פרות, רובן מגזע הוֹלְשְטֵיין-פְריזי-ישראלי שמקורו בהכלאת גזעי פרות מהולנד וגרמניה עם פרות מקומיות (ארצישראליות). גזע זה מניב תנובת חלב גבוהה ויחד עם זאת מצטיין בעמידות גבוהה לתנאי הארץ. כמו כן מהווה גזע זה את המקור לבשר-בקר טרי בישראל כאשר הוא מספק כ-30 אלף פרות וכ-50 אלף עגלים לאחר פיטום.

כ-60% מתנובת החלב הארצית היא תוצר של 160 משקים שיתופיים, קיבוצים ומושבים שיתופיים. לאלה יש עדרים גדולים, המונים כל אחד בממוצע 350 פרות חולבות.

כ- 38% מתנובת החלב הכללית מיוצרים בכ-600 משקים משפחתיים, המצויים בתוך כ-135 מושבים. הרפתות המשפחתיות מונות בממוצע 100 פרות כל אחת, אך יש ביניהן גם רפתות גדולות יותר, שהן בדרך כלל שותפויות של שני משקים ומונות כ-150-500 פרות.

ממוצע תנובת החלב השנתי של הבקר בארץ גבוה ביותר ביחס למדינות אחרות בעולם.

הישגים אלה הם פרי מאמץ מתמשך של מגדלי הבקר בטיפול מסור, בהזנה ובטיפוח עקבי של הבקר. המגדלים מקפידים על בריאות הבקר ובמקביל קיימת קרן מחקר המקדמת את ענף הבקר לחלב.

תנאי הגידול בארץ הם קשים מאוד מכמה סיבות:

• המזון – מאחר והבקר מטבעו אוכל עשב (מזון גס, ירק, שחת, תחמיצים ועוד) מתעוררת בעיה בארץ, בשל מגבלות קרקע ומגבלות מים מזון זה אינו מצוי בכמות הדרושה לבקר.
• הארצות השכנות לנו מהוות מקור להדבקה במחלות שונות.
• תנאי האקלים בישראל אינם נוחים לבָּקר האירופאי, המורגל במזג אוויר השורר בארצות מוצאו.

בנוסף, לפרות דרוש מתן גישה תמידית למזון איכותי ומים טריים (ברמת מי שתייה לבני אדם) ומרחב מחייה רחב ונקי המאפשר להן לקיים התנהגות נורמאלית כמו שכיבה ותנועה חופשית.

אבל, על אף תנאים מגבילים ומקשים אלה, בזכות תושייתם של מגדלי הבקר ואנשי המקצוע בארץ נמצאו פתרונות למגבלות הטבעיות. במקביל פותחו שיטות הזנה ומחיה מתקדמים במקום המרעה הטבעי החסר.

הזנת הבקר בארץ אחידה כל חודשי השנה, בשונה מארצות אירופה, ומתבססת ב- 70% על מזון מרוכז ורק ב- 30% על מזון גס. המזון המרוכז מורכב מגרעינים, כוסבה, גרעיני כותנה, גרגרי מספוא, שעורה, תירס, או סורגום, חיטה וחומרי לוואי שונים.

תוכניות ההזנה ברפת הישראלית הינן ממוחשבות ונערכות על ידי תזונאים (מומחים בנושא הזנת בקר), שמביאים בחשבון את צרכי הבקר לקיום ולדרישות הייצור (חלב, בשר).

המזון של הפרות בארץ מיוצר במרכזי מזון אזוריים. מנות המזון נבנות על ידי תזונאים מומחים על פי גיל הפרה והצרכים שלה.

הפרה לא רק אוכלת, אלא גם שותה – 120 ליטר של מים ביום!

העיסוק העיקרי של הרפתן הוא לדאוג לרווחת הפרות, לדאוג לתזונה מתאימה להן וזאת לצד תנאי מחייה מיטביים וטיפול רפואי.
הפרות נתונות לביקורת וטרינרית קפדנית, מעל כ- 80% מהעדרים בארץ רשומים בספר העדר הארצי – שהוא מקור מידע ברמת הפרה/העדר/הלאומית לגבי כלל הנתונים הקשורים לבריאות, ייצור חלב, הרכב חלב וכו'.

רמת הייצור של החלב במשקים נבדקת בקפדנות על ידי מועצת החלב. כל זאת בהתאם להנחיות ולהוראות של משרד החקלאות.

בדיקות רפואיות של הפרות מבוצעות על ידי השירות הוטרינרי ו`החקלאית` (קופת חולים של הפרות) ורופאים פרטיים לפי התקנות לשמירה על בריאות הציבור. כל משק מקבל לפחות ביקור אחד בשבוע של רופא מטפל וישנו פיקוח ממשלתי באמצעות לשכות וטרינריות מחוזיות האחראים על חיסונים ומניעת מחלות.

במשקים המושביים בארץ חולבים את הפרות, בדרך כלל, פעמיים ביממה בין השעות 5-7 בבוקר ובין השעות 4-6 אחר הצהרים. בקיבוצים חולבים את הפרות שלוש פעמים ביום. עבודת הידיים הרבה שאפיינה את מלאכת החליבה בעבר, שוב אינה נחוצה ברפתות המודרניות של ימינו. עתה נעשית החליבה בצורה מכנית על ידי מכשור אוטומטי חדיש, המופעל ברפת, או במכון חליבה.

במסגרת הרפורמה בענף החלב, ובשיתוף המשרד להגנה על הסביבה, גובשו עקרונות חדשים לתכנון רפתות על מנת למנוע זיהום סביבתי ולשיפור רווחת הפרה. במסגרת התוכנית נקבעו מענקים לרפתנים שיעמדו בדרישות לשדרוג הרפת, וקנסות לרפתנים שיאחרו בביצוע השינויים הנדרשים.

כיום 88% ממשקי הרפת בארץ עומדים בדרישות התקן החדש, הוקמו או שודרגו 11 מתוך 14 מתקנים אזוריים לטיפול בזבל פרות (הפיכתו לקומפוסט או ייצור אנרגיה), מרחב המחיה של הפרה ברפת הוכפל וכן שופר הריפוד ברפתות ומערכות אוורור מוצלחות מבטיחות אוויר נקי וטמפרטורה נוחה לפרות ברפת.