הזנה לאחר הרעבה

מיטל בנימין, דיאטנית קלינית

הרעבה לאורך זמן גובה מחיר כבד על גוף האדם. האורגניזם האנושי בנוי על מצב הישרדותי תמידי, כאשר הגוף מתערער, מתחילה שרשרת של תהליכים ביוכימיים ופיזיולוגיים שמטרתם, שימור איברים חיוניים ושיתוק מערכות משניות, כגון מערכת העיכול. טיפול תזונתי בשבויי מלחמה, אף שמעט מאוד נכתב עליו, מובא עתה לפתחנו עם חזרתם מעזה של אזרחים חטופים
ותקווה לחזרתם המיידית של שאר החטופים.

עד כה חזרו לישראל שלוש קבוצות של חטופים חיים: נערה אחת, זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה וכן נשים וילדים ששוחררו לאחר כחמישים ימים בשבי; שני גברים שחולצו לאחר 129 יום; ארבעה שחולצו לאחר 246 יום – ככל שזמן השבי היה ארוך יותר, מצבם של השבים היה קשה יותר.

בבחינת מצבם התזונתי והגופני של השבים קשה היה להתעלם מגורמים שונים שכללו את הטראומה שעברו במהלך החטיפה – היו שנחטפו תוך אלימות קשה ואחרים חוו מסע רצח שלם שהתחולל סביבם.

הקשר בין מצבם הנפשי של החטופים לתזונה שניתנה להם במהלך השבי בלתי ניתן להפרדה: בזמן שאנשים מסוימים יאכלו במצב סטרס, חלקם יימנעו מאכילה – מצב שיוביל להשתלשלות פיזיולוגית שונה ולחוסר איזון מינרלי והורמונלי. ”מחקר מינסוטה“ שבוצע במינסוטה, ארצות הברית, בשנת ,1944 הוא בין מקורות המידע הבודדים שאפשר להסתמך עליהם בנושא הרעבה והבנת השלכות ההרעבה במישור הפיזיולוגי ובמישור הנפשי. המחקר, שכלל 36 גברים צעירים ובריאים, ניסה לבדוק כיצד משפיעה הרעבה על הגוף, על הנפש ועל ההתנהגות, וכיצד יוכלו הנבדקים לשוב לאיתנם בזכות הזנה מחדש.

מתיעוד החטופים שהוחזרו עולה תמונה מורכבת: חלקם שהו במהלך כל השבי לבדם וחלקם בקבוצות; חלקם עברו בין דירות וחלקם נשארו באותו מקום. בהקשר התזונתי, כמות המזון ואיכותו השתנו ממקרה אחד למשנהו. מצב החטוף/ה היה תלוי בשובה, בדרגתו, ביכולת שלו להשיג מזון וברצונו לספק להם אותו.

מבחינה סניטרית, בשום שלב לא הייתה גישה למקור מים נקיים. לחלקם ניתנו מי באר מזוהמים, מצב שהוביל לבעיות גסטרואינטסטינליות, כגון שלשולים והקאות. קבוצות של שבויים חלקו תא שירותים אחד, ללא חיבור למים בצנרת, מצב שיצר הידבקות במחלות.

מהעדויות עולה כי נשים ששהו יחד עם ילדיהן ויתרו לעיתים על מזונן ונתנו אותו לילדיהן, ואילו נשים מבוגרות, ששהו לרוב לבדן, הציגו חוסן נפשי כאשר הצליחו להתעמת עם השובים לטובת ״הטבות מזון״. לדוגמה, חטופה שדרשה לקבל יותר ממנת אורז פעמיים ביום, והצליחה להשיג פיתה נוספת.

תזונת החטופים כללה שתי מנות מזון ביום, במועדים לא קבועים – לעיתים בבוקר ובערב ולעיתים רק אחר הצהריים ובערב. כל ארוחה כללה מנת אורז וחצי פיתה עם גבינה משומרת. חלק מהם קיבלו גם מעט ירקות בתחילת השבי, אך ככל שהתגברה הלחימה התמעטה כמות המזון. תיעודי השבים כללו בחלקם תיאורים קשים, עד הגעה למצב של ליקוק הצלחת מפאת הרעב. נשים ששהו בקבוצות עם גברים צעירים תיארו התעללות פיזית בגברים והזנה קשה שכללה לעיתים רק שני תמרים לארוחת בוקר וחצי פיתה בערב.

בתנאים אופטימליים על נשים לצרוך לא פחות מ 1,200 קלוריות וגברים לא פחות מ 1,500 קלוריות. מההערכה התזונתית של החטופים עולה כי הצריכה הממוצעת בשבי כללה כ~300 קלוריות ו10 גרם חלבון ביום – מצב של הרעבה קיצונית, שוות ערך לכמות המזון שקיבלו בתקופת השואה. רמות אלה עלולות להוביל לפגיעה הורמונלית, נוירולוגית, גסטרואינטסטינלית, קרדיאלית, ולחסר של ויטמינים ומינרלים. ואכן, נשים העידו שבמהלך תקופת השבי לא קיבלו וסת. זאת ועוד, תוארו מצבים של ענישה ולפיה, אם לא אכלו היה אותו מזון ניתן שוב למחרת או לא ניתן כלל.

בתחילת המחקר, שנמשך שלושה עשר חודשים, אכלו הנבדקים כמות מספקת של מזון (כ-~3,500 קלוריות ביום) וביצעו פעילות גופנית שכללה הליכה של עד 20 קילומטרים בשבוע. בהמשך נאלצו הנבדקים להסתפק ב50%- מסך הקלוריות שצרכו לפני כן )כ-~1,650 קלוריות(. בסיום ההרעבה הוחזרו הנבדקים בהדרגה לאכול באופן חופשי.

לאורך כל המחקר נבדקו שינויים גופניים ונפשיים. בתקופת הצמצום הקלורי נמצאו במישור הגופני חום גוף נמוך, קצב לב מואט, שינוי לרעה בשריפת הקלוריות במנוחה, ירידה
משמעותית במסת השומן, פירוק מסת שריר ונשירת שיער מאסיבית; במישור הנפשי נמצאו דיכאון, חרדה, מחשבות טורדניות סביב מזון, אפתיה, כעס ועצבנות; ובמישור ההתנהגותי נרשמו עיסוק מוגבר במתכונים, עיסוק מוגבר בהכנת מזון, אובדן עניין בקשרים ובמפגשים חברתיים.

כאשר הורשו חלק מהגברים לחזור לאכול מה שרצו, הם סבלו מבולמוסי אכילה שנפסקו רק כשהגוף הגיע לנקודת האיזון המתאימה. אצל חלק קטן מהנבדקים נמשכו קשיי האכילה גם שנים אחר כך.

המחקר הבהיר כי הרעבה של הגוף משפיעה בהכרח גם על המוח ומחוללת גם שינויים נפשיים ברורים ושינויים התנהגותיים מהותיים.

מדד נוסף למצב התזונתי הרעוע מתקשר לפציעות שלא טופלו, או פציעות שטופלו בתת תנאים: חשוב לדעת כי כאשר הגוף אינו מקבל כמות אנרגיה מספקת ביום, לא תהיה לו כל יכולת להירפא. לגוף לא תהיה אנרגיה לריפוי פצעים, לאיחוי שברים ולשיפור מערכת החיסון. לכן, כל מצב דלקתי או זיהומי דרש כמות אנרגיה גדולה שלא התקבלה – מצב שהוביל לפירוק מאגרים קיימים, כגון פירוק שריר ופירוק עצם לטובת אנרגיה בסיסית של הגוף. כאשר נמצאים תקופה ממושכת בחסר אנרגטי קיים חשש 2 בזמן לקיום תסמונת ההזנה מחדש כשחוזרים לאכילה. צום או רעב יורדות הפרשת הורמון האינסולין בגוף ופעילות משאבות נתרן-אשלגן. במצב זה נוצר בגוף מחסור של מים, ויטמינים ומינרלים.

כאשר ההזנה מתחדשת, גלוקוז שמתפרק מצריכת פחמימות נספג מהמעי לדם וכתגובה לכך מופרש אינסולין. האינסולין גורם לכניסת גלוקוז, אשלגן, מגנזיום וזרחן לתאי הגוף, ובכך נוצר מצב שרמתם בדם יורדת. כדי לשמור על הלחץ האוסמוטי, הגוף מתחיל באצירה של נתרן ונוזלים. בנוסף, הפעלה מחדש של המסלולים המטבוליים הקשורים בפחמימות מעלה את דרישת הגוף לתיאמין המשמש קופקטור שנחוץ לפעילות אנזימטית בתוך התא. מדובר במצב מסכן חיים שעלול לגרום לסיבוכים מטבוליים וקליניים. כן יכולות להתרחש תופעות, כגון יתר לחץ דם, בצקות, כבד שומני, אי ספיקת לב, סיבוכים נוירולוגיים ואף מוות, וזאת 72-24 שעות לאחר תחילת ההזנה.

למאמר המלא